זה לא קשור לבלוג, או למייל השבועי. אבל ראיתי דבר נחמד תוך כדי אז למה לא לשתף.
כשחיפשתי תמונה יפה של מרן הרב אלישיב זצ"ל כדי לעטר את הבלוג (לסיפור על "בין הזמנים" של הרב) מצאתי צילום שמצא חן בעיני ב"חיפוש תמונות" של גוגל.
כשבאתי להעתיק את התמונה, ראיתי שהיא נמצאת באתר קולינרי - פורום שפים מקצועי.
אתם מבינים שהייתי מוכרח להכנס כדי להבין מה לתמונתו של מרן הרב אלישיב ולפורום קולינרי!
ובכן, זה הסיפור. העתקתי והדבקתי:
פעם, כשעבדתי בתפוז, מדי ערב הייתי מחכה לאוטובוס ברחוב בן גוריון, תחת אולם השמחות "אולמי מודיעין". זה היה אולם די מצ'וקמק ועלוב שחיתן בכל יום חרדים וחרדיות. ערב אחד, בשעה הקבועה, חיכה ברחוב נהר של אדם. היה פקק נוראי ואנשים עם קפוטות, שטריימלים ושקיות ניילון ביד, נשים בפאות ומטפחות אוחזות ילדים, עמדו על הכביש ולא נתנו למכוניות לעבור. כולם נשאו עיניהם לחלונות הפתוחים לרווחה של "אולמי מודיעין". לא היתה הפגנה ואף אחד לא מחה על שום שבת שחוללה או קבר שנחפר.
"הרב אלישיב מחתן יתומה" סיפרה לי אשה עם שביס כבד וכהה. "הרב אלישיב מחתן ילדים שאין להם הורים. אז אנחנו פה, בשביל המצווה. למרות שלא מכירים. באנו עד כאן מבית"ר עילית…"
ככה היא אמרה והפסיקה כדי לשמוע את התפילות והזמירות שבקעו מהחלונות הפתוחים "עוד מעט יבואו עוד אוטובוסים. כולם בדרך. אם הרב מכבד, גם אנחנו מכבדים ומשמחים חתן וכלה…". וגם אני הקשבתי, גם כי האוטובוס לא הגיע וגם בגלל המצווה.
היה משהו משכר וממלא בלהיות שייכת לרגע להמון אדם, להבלע בתוכו, להאמין שיש כוח גדול ממך שמניע הכל, ולא להתנצל על זה.
מאז, כששמעתי את שמו של הרב אלישיב, בלב היה לי חיוך קטן. לא בגלל הפסיקות המחמירות שלו, אלא בגלל שהוא מחתן ילדים שאין להם הורים.
http://beygale.co.il/2012/07/24/%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9C%D7%99/
כשחיפשתי תמונה יפה של מרן הרב אלישיב זצ"ל כדי לעטר את הבלוג (לסיפור על "בין הזמנים" של הרב) מצאתי צילום שמצא חן בעיני ב"חיפוש תמונות" של גוגל.
כשבאתי להעתיק את התמונה, ראיתי שהיא נמצאת באתר קולינרי - פורום שפים מקצועי.
אתם מבינים שהייתי מוכרח להכנס כדי להבין מה לתמונתו של מרן הרב אלישיב ולפורום קולינרי!
ובכן, זה הסיפור. העתקתי והדבקתי:
פעם, כשעבדתי בתפוז, מדי ערב הייתי מחכה לאוטובוס ברחוב בן גוריון, תחת אולם השמחות "אולמי מודיעין". זה היה אולם די מצ'וקמק ועלוב שחיתן בכל יום חרדים וחרדיות. ערב אחד, בשעה הקבועה, חיכה ברחוב נהר של אדם. היה פקק נוראי ואנשים עם קפוטות, שטריימלים ושקיות ניילון ביד, נשים בפאות ומטפחות אוחזות ילדים, עמדו על הכביש ולא נתנו למכוניות לעבור. כולם נשאו עיניהם לחלונות הפתוחים לרווחה של "אולמי מודיעין". לא היתה הפגנה ואף אחד לא מחה על שום שבת שחוללה או קבר שנחפר.
ככה היא אמרה והפסיקה כדי לשמוע את התפילות והזמירות שבקעו מהחלונות הפתוחים "עוד מעט יבואו עוד אוטובוסים. כולם בדרך. אם הרב מכבד, גם אנחנו מכבדים ומשמחים חתן וכלה…". וגם אני הקשבתי, גם כי האוטובוס לא הגיע וגם בגלל המצווה.
היה משהו משכר וממלא בלהיות שייכת לרגע להמון אדם, להבלע בתוכו, להאמין שיש כוח גדול ממך שמניע הכל, ולא להתנצל על זה.
מאז, כששמעתי את שמו של הרב אלישיב, בלב היה לי חיוך קטן. לא בגלל הפסיקות המחמירות שלו, אלא בגלל שהוא מחתן ילדים שאין להם הורים.
http://beygale.co.il/2012/07/24/%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9C%D7%99/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה