כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידיך ושבית
שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה. והבאת אל תוך ביתך
והסירה את שמלת שביה מעליה ועשתה את ציפורניה ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר
כן תבוא אליה ובעלתה.
פסוקים אלה פותחים את פרשת השבוע, ומלמדים את חיילי
הצבא הישראלי הקדוש כיצד לנהוג בשבויות מלחמה.
בטרם נרים את קולנו בשאלה זועקת – הייתכן? זו המוסריות
המתבקשת מהצבא היהודי? והיכן "טוהר הנשק"? כבר עונה רש"י בפירושו
על הפסוק, "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע!"
אולם גם הצהרתו זו של רש"י מותירה אותנו בתמיהה.
שהרי בפרשה הקודמת למדנו כי לוחמי הצבא הישראלי היו כולם צדיקים ולומדי תורה, כאלו
שלא חטאו מימיהם! האם אותם קדושים, הלוחמים את מלחמות הקודש, חשופים לניסים גלויים
בניצחונותיהם המובטחים מראש, עלולים לחטוא בחטא שכזה?
ה"אור החיים" מסביר כי דווקא הקדושה, היא
המביאה ל"יצר הרע" שלאמיתו של דבר מצווה היא.
הכיצד?
ישנו כלל ידוע - "מצווה גוררת מצווה" – אם
נקיים מצווה מושלמת, נזכה לקיים מצווה בעקבותיה. מצווה אחת מסוגלת לגרור את מעגל
חיינו לקיום מצוות ללא הפסקה. "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך
בידו" – כאשר נצא למלחמה כפי שה' מצווה אותנו, בקדושה ובטהרה, ננצח בלי ספק
ובלי להנזק כלל.
מלחמת מצווה זו, תגרור בעקבותיה מצווה גדולה עוד יותר.
נשמות קדושות נבראו בין העמים, ובמהלך הדורות עתידות הן
להשתלב בעם ישראל. כזו היא רות הגיורת, שממנה יצאה מלכות בית דוד. כזה הוא רבי
עקיבא, גדול התנאים, אשר היה בן לגרים. וכן גרים רבים אחרים המשובצים בשושלת הזהב
של האומה.
אותו "יצר הרע" החושק בשבויה המסויימת ההיא,
הינו יצר טוב מאד הנגרר מהמצווה הקודמת.
כך זוכה אותה נשמה קדושה השבויה בין האומות, להילקח
לביתו של הלוחם הצדיק. מסירה היא את "שמלת שביה" – הגוף הגוי אשר בו
שכנה – ולהפוך ליהודייה כשרה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה