בארבעים
שנותיו של עם ישראל במדבר, היינו כשבט אחיד המגובש סביב ארון האלוקים. לאחר שייכנס
העם לארצו, ייפסק ה'לוקסוס'. ככל העמים יישב ישראל בארצו. שוב אין את המן היורד
מהשמים, אלא כל אחד עמל לפרנסתו. שוב אין את המשכן והארון במרחק הליכה מכל יהודי,
אלא מקדש בירושלים אליו נוסעים מרחוק.
בפרשתנו –
פרשת ראה – מדריך אותנו משה רבינו כיצד נשמור על אחדותנו כעם הנאמן לה' גם בתנאים
של עם "נורמלי":
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה.
את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם, אשר אני מצווה אתכם היום. והקללה אם לא
תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם…".
נאום הרואי
שכזה, היוצא מפיו של מנהיגנו הראשון, מחייב הבנה. הקללה – אם לא נשמע, והברכה – אשר נשמע. מדוע לא נקט משה
רבינו באותו לשון?
יש מהמפרשים
המסבירים זאת כך:
חז"ל
קבעו כי מי שרצה לעשות מצווה, שכרו מובטח אפילו אם לא הצליח בסופו של דבר לקיימה.
הרצון לקיום מצווה, הוא כמצווה עצמה.
לעומת זאת,
מי שתכנן לעבור עבירה ו'לא הלך לו', אין החטא נחשב כאילו עשאו.
רק בשכר
המצוות ממהר ה'. לא בעבירות.
"את
הברכה אשר תשמעו" -
באותו רגע בו
"תשמעו" – תלמדו בתורה את דיני המצווה – ייחשב כאילו קיימתם את המצווה!
למדת דיני
כיבוד אב ואם, קיימת מצוות כיבוד אב ואם (בנוסף למצווה הגדולה של תלמוד תורה)
גם אם למדת
על מצווה, שלעולם לא תוכל לקיימה, ייחשב כאילו קיימת אותה!
הברכה
שבתורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה